נקודות מפתח
-
חברות הביטוח פועלות במרץ להעברת או לארגון מחדש של פוליסות עתירות הון בעלות תשואה מובטחת, ובכך מנטרלות את סיכון המרווח (Spread risk) ההיסטורי ששירת במשך שנים את המבוטחים הוותיקים.
-
הקלת דרישות ההון אינה מתורגמת להוזלת מחירים ללקוחות הקצה: מנהלי הנכסים וחברות הביטוח מנתבים את ההון שהתפנה למימון השקעות באפיקי תשואה אלטרנטיביים.
-
מודלי החיתום החדשים מגלגלים את סיכוני המח״מ ותנודתיות השווקים ישירות אל הצרכנים, ומייקרים באופן קבוע את העלות הריאלית של הגנה פיננסית מקיפה.
במשך עשרות שנים נהנו רוכשי פוליסות ביטוח חיים וקצבה עם תשואה מובטחת מסבסוד פיננסי סמוי. סבסוד זה אילץ את חברות הביטוח לספוג מרווחים שליליים מתמשכים בסביבת הריבית האפסית. כעת, כשהחברות המוסדיות מארגנות מחדש באופן שיטתי את ההתחייבויות הוותיקות הללו באמצעות עסקאות ביטוח משנה ואיגוח באשראי פרטי, עידן היתרון הצרכני הלא-סימטרי הגיע לסיומו. עם זאת, הקלת ההון שנוצרה במאזני החברות אינה מתגלגלת להפחתת דמי ניהול או להוזלת פרמיות עבור לקוחות הקצה, אלא מופנית להשקעות חוזרות בתיקי הנוסטרו וההשקעות.
הקצאת הון מחדש: תזוזה בניהול הנכסים וההתחייבויות (ALM)
פירוק ההתחייבויות המובטחות תופס תאוצה כעת משום שחברות הביטוח מנצלות את עליית תשואות הבנצ׳מרק כדי לנקות לצמיתות סיכונים ממאזניהן. חברות ביטוח החיים והבריאות מחזיקות ברזרבות סטטוטוריות של טריליוני דולרים, שסבלו בעבר מכבלי הלימות הון מחמירים ומפערי מח״מ (Duration mismatch). במקום להחזיק בתיקים סגורים אלה (Closed blocks), המבטחים הישירים מעבירים מאות מיליארדי דולרים של התחייבויות לישויות ביטוח משנה באופשור, הנהנות מגב של מנהלי השקעות אלטרנטיביים. מהלך זה אמנם מבטל נטל מערכתי מעל כתפי המבטחים הציבוריים, אך הצרכנים הפרטיים מודרים כמעט לחלוטין מפירות היעילות התפעולית הזו.
מלכודת הפוליסות הוותיקות והארביטראז׳ המוסדי
בין 2008 ל-2021 פעלו חברות הביטוח תחת נטל כבד של התחייבויות לתשואה מובטחת בשיעור של בין 4% ל-5% – ריביות שהובטחו בעשורים קודמים ועלו בהרבה על התשואות בשוקי האג״ח הממשלתיות והקונצרניות. כדי לשרוד את שחיקת המרווחים שינה הענף את מבנה המוצרים המודרניים: התשואות המובטחות הקבועות הוחלפו במוצרים היברידיים צמודי מדד, בתקרות השתתפות משתנות ברווחים ובמבנה עמלות מפוצל. מנהלי השקעות אלטרנטיביים נכנסו לוואקום הזה כדי לרכוש את התיקים הישנים, כשהם מחליפים אג״ח סחירות בדירוג גבוה בהלוואות ישירות בכירות (Direct loans) ובמכשירי חוב מגובי הלוואות (CLO). המרווח שנוצר מהנדסת הנכסים הזו נשמר כדי לעמוד ביעדי התשואה של המשקיעים המוסדיים, ואינו מחולק חזרה למבוטחים, שהאפסייד שלהם נותר מוגבל בקפידה לפי תנאי החוזה.
ההשפעה הרחבה: שחיקת עלויות מבנית וגלגול הסיכונים
עבור המשקיעים המוסדיים ומבטחי המשנה, פירוק מבני זה מייצר תזרימי עמלות יציבים ומקורות קבועים להנפקת נכסים ואשראי. עבור המבוטחים, לעומת זאת, הנטל הפיננסי בסך הכל שינה כיוון. המוצרים החדשים כוללים קנסות פדיון מוגדלים, דמי ניהול גבוהים יותר ומנגנוני התאמה דינמיים של עלות הביטוח (COI), המאפשרים למבטחים לגלגל תנודתיות בשווקים ישירות אל הלקוח. הרגולטורים במדינות רבות בוחנים בחשדנות גוברת האם העברות הנכסים לאופשור מחלישות את כושר הפירעון של החברות לטווח ארוך; במקביל, התמחור לצרכן ממשיך לזחול כלפי מעלה כדי לפצות על הוצאות התפעול ותגמול רשתות ההפצה.
מגמות מבניות: גידור מבוסס מדדים ומעבר להון פרטי
במבט קדימה, קו מוצרי ביטוח החיים יתפצל לשניים: מחד גיסא, מוצרי ביטוח ריסק טהור ללא חיסכון, ומאידך גיסא, מכשירי חיסכון מבוססי שוק המתוכננים להזרמת הון לאשראי פרטי. לאורך שלוש עד חמש השנים הבאות צפויים משטרי ההון הרגולטוריים להדק את הפיקוח על רזרבות הצללים באופשור, צעד שיניע את החברות לתמחר פוליסות חדשות עם מרווחי ביטחון רחבים אף יותר. במקביל, מבנה המוצרים יישען יותר ויותר על תקציבי נגזרים פנימיים – מנגנון שמגלגל ירידות שערים אל המבוטחים ומגביל מנגד את השתתפותם בעליות חדות בשוקי המניות.
השורה התחתונה: שולי הרווח עולים, ההגנה לצרכן נשחקת
פתרון נטל הפוליסות הוותיקות בענף ביטוח החיים מסמן העברה מוחלטת של הסיכון הפיננסי ממאזני החברות אל כיסו של הצרכן. אף שהמבטחים הצליחו לבודד ולפרק את ההתחייבויות הבלתי-רווחיות של העשורים הקודמים, השילוב של אינפלציה מבנית, עלויות הפצה ומודל הרווח של מנהלי ההשקעות מבטיח כי עלות ההגנה הביטוחית נטו תישאר גבוהה. המאזנים המוסדיים אמנם הפכו רזים וחסינים יותר, אך הציבור הרחב ימשיך לשלם מחיר מלא בעבור ערבויות מדוללות ומצומצמות בהרבה.
