SKN | האם אשפוז ביתי מקבל סוף־סוף את התמריצים הנכונים? ולמה ביטוח פרטי חייב להיות חלק מהפתרון

Or Shushan

עיקרי הדברים:

• משרד האוצר מציע שינוי מבני בתמריצים כדי לעודד בתי חולים להרחיב אשפוז ביתי.
• תמריצים כלכליים — ולא חסמים רפואיים — היו המכשול המרכזי ליישום במשך יותר מעשור.
• ללא שילוב של ביטוח פרטי משלים, הרפורמה עלולה שלא למצות את מלוא הפוטנציאל שלה.

בעיית תמריצים שמתחפשת לבעיה רפואית

במשך שנים הכירה מערכת הבריאות בישראל ביתרונות הברורים של אשפוז ביתי: פחות זיהומים נרכשים בבתי חולים, רווחה טובה יותר למטופלים, מעורבות משפחתית גבוהה יותר, וניצול יעיל יותר של קיבולת האשפוז. ואף על פי כן, היישום בפועל פיגר מאחור. לפי ד״ר אודי פרישמן, הסיבה מעולם לא הייתה קלינית — אלא כלכלית.

בתי החולים בישראל מתוקצבים בעיקר לפי מספר המיטות ושיעורי התפוסה שלהן. כך נוצרה סתירה מובנית: גם כאשר ניתן לטפל במטופל בבטחה וביעילות בביתו, לבתי החולים אין תמריץ כלכלי לשחרר אותו. במערכת כזו, מיטות ריקות מתורגמות ישירות לאובדן הכנסות, והופכות את האשפוז הביתי לחיסרון מוסדי במקום לעדיפות אסטרטגית.

משרד האוצר נכנס לתמונה

נראה שמשרד האוצר מוכן כעת להתמודד עם הכשל המבני הזה. הצעה הכלולה בחוק ההסדרים הקרוב מבקשת להכניס תמריצים חדשים, ולהציע לבתי החולים שתי חלופות: קבלת מעין “דמי תיווך” עבור הפניית מטופלים לספקי אשפוז ביתי מאושרים, או הסבת תקציבי מיטות אשפוז קיימים למימון אשפוז ביתי.

השינוי הזה נוגע בלב הבעיה — יישור התמריצים עם יעדי המדיניות. הנתונים עד כה מצביעים שכאשר התמריצים משתנים, גם ההתנהגות משתנה. לפי נתוני משרד הבריאות, מספר המטופלים שטופלו בבית עלה מכ־1,000 בשנת 2021 ליותר מ־40 אלף ב־2024. אף שמדובר בזינוק משמעותי, הוא גם מדגיש כמה פוטנציאל עדיין לא מומש במערכת שמשרתת מיליונים.

רפורמה ציבורית לבדה אינה מספיקה

למרות שהרפורמה המוצעת היא צעד הכרחי, היא אינה מספיקה לבדה. כפי שטוען ד״ר פרישמן, גם מערכת בריאות ציבורית ממומנת היטב אינה יכולה לענות על כל ציפיות המטופלים. הביקוש חורג בהכרח מעבר לבסיס: יותר ביקורי רופאים, פיזיותרפיה ממושכת, בדיקות נוספות וזמינות רחבה יותר של צוותים רפואיים.

כאן אמור להיכנס הביטוח הפרטי כגורם משלים. בתיאוריה, ביטוח בריאות פרטי נועד לספק את ה“אקסטרה” מבלי לפגוע במערכת הציבורית. בפועל, נוצר פרדוקס רגולטורי: כבר יותר מחמש שנים מנסים מבטחים לפתח מוצרים ייעודיים לאשפוז ולאשפוז ביתי — אך יוזמות אלו נחסמות שוב ושוב על ידי רשות שוק ההון, הביטוח והחיסכון.

כאשר רגולציה פוגעת במדיניות

אם אשפוז ביתי הוא אכן יעד לאומי, המדיניות הרגולטורית חייבת להתיישר עם מטרה זו. מניעת פיתוח פתרונות ביטוח פרטיים אינה מגינה על האינטרס הציבורי. להפך — היא מצמצמת תחרות, מגבילה את הבחירה לצרכנים ומעמיסה לחץ נוסף על מערכת ציבורית שכבר פועלת בקצה יכולתה.

אחריות המדינה ברורה: להמשיך להשקיע רבות בבריאות הציבור ולהבטיח טיפול נגיש ואיכותי לכל אזרח. אך האחריות הזו אינה צריכה לכלול חסימה של מי שמעוניינים — ויכולים — לשלם יותר עבור שירותים מורחבים. מערכת ציבורית חזקה ושכבה פרטית משלימה אינן סותרות זו את זו; הן תלויות זו בזו.

הזדמנות אמיתית — אם החזון יהיה שלם

אשפוז ביתי מייצג הזדמנות אמיתית לחשיבה מחודשת על אופן מתן הטיפול בישראל. אך מימוש ההזדמנות דורש יותר מתיקון תקציבי טכני. הוא מחייב שינוי תפיסתי: מעבר ממודל מימון ממוקד־בית־חולים לאקוסיסטם טיפולי ממוקד־מטופל, הנתמך הן במימון ציבורי והן בביטוח פרטי אחראי.

אם מקבלי ההחלטות יעצרו באמצע — יתקנו את תמריצי בתי החולים אך יגבילו פתרונות פרטיים — הרפורמה עלולה לשחזר אכזבות עבר. עם תמריצים מיושרים, פתיחות רגולטורית וגישה מאוזנת ציבורית–פרטית, אשפוז ביתי יכול סוף־סוף לעבור מפיילוט לעמוד תווך. בלעדיהם, המערכת עלולה שוב לזהות את הרעיון הנכון — מאוחר מדי.