SKN | האם חברות הביטוח סוף־סוף משלמות את המחיר? שתי תביעות ייצוגיות מרכזיות מתקדמות לפשרה

Or Shushan

Highlights:

שתי תביעות ייצוגיות רחבות היקף נגד מנהלי ביטוח ופנסיה מובילים מתקדמות לעבר פשרות הכפופות לאישור בית המשפט.

תיק אחד מתמקד בגביית דמי ניהול מקסימליים מחוסכים פנסיוניים ללא הודעה מוקדמת, בעוד תיק נוסף עוסק בפרשנויות שנויות במחלוקת של תנאי כיסוי ביטוחי.

ההתפתחויות מאותתות על הגברת הביקורת השיפוטית בכל הנוגע לשקיפות, זכויות צרכנים וכוח שוק בענפי החיסכון לטווח ארוך והביטוח בישראל.

נקודת מפנה במאבקים משפטיים ממושכים

שתי תביעות ייצוגיות משמעותיות נגד חברות הביטוח ומנהלי קרנות הפנסיה הגדולים בישראל הגיעו להסכמי פשרה, המסמנים נקודת ציון אפשרית בהגנה על צרכנים במגזר השירותים הפיננסיים. הפשרות המוצעות, שהוגשו לאחרונה לאישור שיפוטי, משקפות שנים של מחלוקות משפטיות סביב פרקטיקות שלכאורה פגעו במבוטחים ובגמלאים — במיוחד באוכלוסיות בעלות יכולת מוגבלת להתמקח או לעבור לספק חלופי.

בתקופה שבה אמון הציבור במוצרי חיסכון לטווח ארוך קשור בקשר הדוק לשקיפות והוגנות, תיקים אלה מדגישים כיצד לחץ משפטי עשוי לעצב מחדש נורמות בענף. אף שסכומי הפיצוי המדויקים טרם פורסמו, עצם ההתקדמות לעבר פשרה מרמזת על הערכת סיכון מחודשת מצד חברות הביטוח, לנוכח התדיינות ממושכת וחשיפה תדמיתית.

דמי הניהול בלב המחלוקת הפנסיונית

אחת הפשרות נוגעת לתביעה ייצוגית שאושרה נגד חמישה מנהלי קרנות פנסיה וגמל מובילים: כלל ביטוח, מנורה מבטחים, מגדל, הראל והפניקס.

התביעה, שהוגשה במקור בשנת 2014 על ידי ארגונים המייצגים אזרחים ותיקים, טענה כי החברות העלו את דמי הניהול לשיעור המקסימלי המותר בחוק עם מעבר העמיתים משלב החיסכון לשלב קבלת הקצבה — וזאת ללא מתן הודעה מוקדמת. בשלב הצבירה, דמי הניהול הממוצעים היו, לפי הנטען, נמוכים משמעותית מתקרות החוק. עם היציאה לפנסיה, לעומת זאת, עלו דמי הניהול ל־0.5% מהנכסים הצבורים — השיעור המקסימלי הקבוע בדין.

לטענת התובעים, הגמלאים מהווים קהל שבוי. לאחר תחילת תשלומי הקצבה, העברת החיסכון לספק אחר אינה אפשרית עוד, מה שמותיר את הפנסיונרים ללא כוח מיקוח ממשי. לפי התביעה, נעילה מבנית זו אפשרה לקרנות לנצל את מעמדן הדומיננטי.

חברות הביטוח משיבות בטענות רגולטוריות ואקטואריות

חברות הביטוח, שיוצגו במשותף, דחו את הטענות והציגו את מבנה דמי הניהול כעומד בדרישות הרגולציה וכמוצדק כלכלית. לטענתן, דמי הניהול בשלב הפנסיה נקבעים מחדש, ולא מועלים, ולכן אינם מחייבים הודעה מוקדמת.

לתמיכה בעמדתן הסתמכו המשיבות על חקיקת משנה, תקנוני קרנות ותנאים חוזיים עם העמיתים. הן גם הפנו להנחיות רגולטוריות שניתנו רק באמצע שנת 2014 בנוגע להנחות בשלב הפנסיוני. חוות דעת אקטוארית של דוד אנגלמאייר הוגשה מטעמן, ובה נטען כי דמי הניהול בשלב הקצבה אינם עולים על העלות הכלכלית של ניהול חיסכון לטווח ארוך, ומשקפים הוצאות תפעול ושירות נוספות הכרוכות בטיפול בגמלאים.

למרות קווי ההגנה הללו, ההחלטה להתקדם לפשרה מרמזת על הערכה אסטרטגית כי המשך ההתדיינות טומן בחובו אי־ודאות משמעותית — במיוחד על רקע מגמות שיפוטיות מתפתחות בתחום זכויות הצרכן וחובות הגילוי.

השלכות רחבות יותר על ליטיגציה בענף הביטוח

לצד תיק דמי הניהול, תביעה ייצוגית נוספת — העוסקת בפרשנות תנאי כיסוי ביטוחי כגון “חוסר שליטה על סוגרים” — התקדמה אף היא לעבר פשרה. אף שמדובר בנושאים שונים, שני התיקים מדגישים נושא משותף: עמימות וחוסר איזון כוח בחוזי ביטוח.

מנקודת מבט שוקית, פשרות אלה עשויות להשפיע על אופן ניסוח פוליסות, הצגת מבני דמי ניהול וניהול מוצרים ותיקים. עבור משקיעים ורגולטורים, הן מעלות גם שאלות לגבי סיכון משפטי חבוי במאזני חברות הביטוח — סיכון שאינו תמיד גלוי עד שנים לאחר מכירת המוצרים.

מה צפוי בהמשך לקראת אישור בית המשפט

השלב הבא יהיה בחינה שיפוטית של תנאי הפשרות, לרבות מידת ההולמות של הפיצוי והוגנותו כלפי חברי הקבוצה. בתי המשפט יידרשו לאזן בין מתן סעד לצרכנים לבין יצירת ודאות משפטית עבור חברות הביטוח.

במבט קדימה, תיקים אלה עשויים לעודד הגשת תביעות נוספות בתחומים שבהם השקיפות מוגבלת וניידות הצרכנים מצומצמת. עבור ענף הביטוח, המסר ברור: פרקטיקות הנשענות על אזורי אפור רגולטוריים אינן עוד חסינות בהכרח מפני השלכות משפטיות וכלכליות.